החלטה בתיק בר"ע 362/08

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, בגידרה חוייב המבקש להשיב למשיב סך של 75,025 ש"ח, אותם שילם המשיב לידי המבקש.

רקע עובדתי

1. לפני מספר שנים נפתח תיק הוצאה לפועל בו הזוכה הינו בנק לאומי למשכנתאות (להלן: "הזוכה" או "הבנק"), והחייב הינו נחום יחזקאל (להלן: "החייב"). במסגרת ההליכים באותו תיק מינה ראש ההוצאה לפועל את המשיב ככונס נכסים על דירת מגוריהם של החייב ורעייתו, נצחיה נחום, במבשרת ציון (להלן: "הדירה").
2. ילדיה של נצחיה נחום, רעייתו של החייב, הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן פסק דין הצהרתי, כי הינם הבעלים של מחצית הזכויות בדירה  כיורשי אימם הזכאית לזכויות אלו מכח חזקת השיתוף. בית משפט לעניני משפחה, מפי כב' השופט בן ציון גרינברגר, אישר ביום 20.5.03, את המשך הליכי ההוצאה לפועל. כמו כן קבע, כי מלוא יתרת התמורה, לאחר תשלום החוב לבנק לאומי למשכנתאות, תישאר בידיו הנאמנות של כונס הנכסים עד למתן החלטה אחרת של בית המשפט.
3. המשיב מכר את דירת המגורים לקונים רמי ואפרת עמיר (להלן: "הקונים") תמורת 545,000$. ביום 23.6.03 אישר ראש ההוצאה לפועל את המכר. בהמשך נתן ראש ההוצאה לפועל צו פורמאלי וקבע את שכרו של הכונס- המשיב.
4. לאחר העברת הכספים לזוכה ותשלום הוצאות הכינוס, התברר כי נותרו כספים בקופת הכינוס (להלן: "יתרת התמורה"). על יתרת התמורה היתה מחלוקת בין נושים אחדים, והמבקש ביניהם, זאת בנוסף לתביעת ילדיה של נצחיה נחום לקבל מחצית מהזכויות בדירת המגורים. המבקש הצטרף כצד להליך שהתנהל בבית המשפט לעניני משפחה.
5. ביום 15.11.04 פסק כב' השופט גרינברגר, כי " גרינוולד זכאי להיפרע את חובו המלא מהיתרה ממכירת הנכס נשוא התביעה שבידי הכונס. החוב ייפרע בהתאם להסכם בין נחום לגרינוולד". כמו כן קיבל בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המבקש וקבע, כי על המשיב להעביר את מלוא יתרת סכום הפקדון ממכירת הדירה. לאחר שערעורים שהוגשו בתיק נדחו, העביר המשיב למבקש במספר מהלכים סך כולל של  1,579,716 ש"ח כאשר התשלומים האחרונים בוצעו בחודש נובמבר 2005.
6. ביום 30.7.07 וביום 5.8.07 העביר מינהל מקרקעי ישראל למשיב דרישות תשלום עבור דמי חכירה שנתיים ודמי היוון בגין הדירה, בהתאמה. מתוך  דרישות אלה סך של 75,025 ש"ח מתייחס לתקופה שלפני מועד ההתקשרות של הכונס עם הקונים ועל כן הוא נחשב הוצאות כינוס. סכום זה לא נלקח בחשבון על ידי המשיב עת העביר יתרת התמורה למבקש, על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. 
7. ביום 12.8.07 פנה המשיב אל ב"כ המבקש בדרישה, כי המבקש ישיב לקופת הכינוס סך של 78,437 ש"ח, שהם החוב בגין דמי חכירה שוטפים שטרם שולמו בגין הדירה ודמי היוון. לאחר בדיקה חוזרת של המשיב התברר, כי הסכום הנדרש להשבה הוא סך של 75,025 ש"ח. המבקש סירב לבקשה של המשיב ועל כן פנה המשיב לראש ההוצאה לפועל לחייב את המבקש להשיב הסכום האמור לקופת הכינוס.
8. ביום 11.11.07 הורה ראש ההוצאה לפעול למבקש, בהחלטה מנומקת, להשיב לידי המשיב סך של 75,025 ש"ח.  ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו, כי אמנם, בית המשפט לענייני משפחה התערב בהליכי הכינוס, אך זאת בעיקר בסוגיית קביעת הקדימויות בין הנושים השונים. בית המשפט לענייני משפחה לא נטל לידיו, ולא היה מוסמך ליטול לידיו, את הסמכות להורות כיצד לחלק את כספי קופת הכינוס. סמכות זו נתונה לראש ההוצאה לפועל. עוד קבע ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו, כי אין חולק שהתשלום למינהל מקרקעי ישראל הינו בגדר הוצאות כינוס שקודם בסדר העדיפות לתשלום למבקש, וכי הכסף הועבר למבקש מחמת טעות של המשיב. במקרה של טעות מוסמך ראש ההוצאה לפועל להורות על תיקון הטעות מכח סעיף 20(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). עוד נקבע, כי ככל שיש למבקש טענות בדבר נזקים שנגרמו עקב בקשתו המאוחרת של המשיב להשבת הסכום האמור, עליו לנקוט בהליך מתאים כנגד כונס הנכסים אישית.
9. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור זו.

טענות הצדדים

10. ב"כ המבקש העלה בבקשת רשות הערעור שלוש טענות מרכזיות. נסקור אותן ואת תשובות המשיב להן, אחת לאחת.
11. ב"כ המבקש טוען, כי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ניתנה בחוסר סמכות. לשיטתו, משנמכרה הדירה והבנק הזוכה קיבל את מלוא חובו, תיק ההוצאה לפועל נסגר ותפקידו של ראש ההוצאה לפועל הסתיים. הסמכות הבלעדית להכריע מה ייעשה עם יתרת התמורה עברה לידי בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה הוא זה שנדרש להכריע בין הטוענים לזכאות על יתרת התמורה, ולא ראש ההוצאה לפועל. המשיב היה רק נאמן על יתרת התמורה והוא התחייב להעבירם לידי מי שבית המשפט לענייני משפחה יקבע, וזאת ללא אישור מראש ההוצאה לפועל. המשיב, שהיה שותף פעיל להליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה נתן לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות הבלעדית לפסוק. בהעדר סמכות לראש ההוצאה לפועל לפסוק בעניין, בטלה מעיקרה פסיקתו.

ב"כ המשיב טוען בתשובתו, כי הנתונים שהועברו לבית המשפט לענייני משפחה הינם נתונים מתיק הכינוס בהוצאה לפועל, ובית המשפט לענייני משפחה נדרש להם רק על מנת להכריע בשאלת זכויות הנושים וסדר העדיפות ביניהם. לטענתו, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הוא אינו מחליף את ראש ההוצאה לפועל וקביעותיו יסתכמו בהליך הנוגעות לסדר הקדימויות בין הנושים . כלומר, בית המשפט לענייני משפחה השאיר את קביעת הוצאות הכינוס בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל.  מדרך ההגיון, אם ראש ההוצאה לפועל מוסמך להורות על תשלום לבנק, ומוסמך להחליט על גובה ההוצאות הנלוות ושכר טרחה, אזי מוסמך הוא גם להחליט על השבה של כספים שמהווים הוצאות כינוס, במקרה של טעות. במקרה בו יש טענה לעצם המעמד הקניני של נושה, כמו במקרה שלפנינו, אזי נדרש בית המשפט להכרעה בעניין. משהכריע בית המשפט לענייני משפחה בעניין, חוזר התיק לראש ההוצאה לפועל להמשיך בביצוע החלוקה. סמכות הפיקוח על הליך הכינוס לא מופקעת מראש ההוצאה לפועל. לראש ההוצאה לפועל יש סמכות להורות על השבת כספים ששולמו בטעות מתוך קופת הכינוס לצד ג' מכח סעיף 20 (ב) לחוק ההוצאה לפועל. גם ללא הוראה מפורשת זו חלה על המבקש חובת השבת הכספים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

עוד מוסיף וטוען ב"כ המשיב, כי תיק ההוצאה לפועל לא נסגר עד היום כיוון שהסכומים למינהל מקרקעי ישראל עדיין לא שולמו ולכן הזכויות בנכס טרם עברו לידי הקונים.

12. טוען ב"כ המבקש, כי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כשהמשיב היה צד להליך, מהווה "מעשה בית דין" הן בנוגע לזכויות של הטוענים השונים, והן בנוגע לחובת המשיב להעביר למבקש את יתרת התמורה.

עוד טוען ב"כ המבקש, כי המשיב הוא זה שידע את סכום יתרת התמורה, כיוון שחשבון הכנסות והוצאות ממכירת הדירה התנהל בחשבון נפרד, על שם המשיב, ואיש אינו יכול לבדוק אותו. עוד טרם נקב בסכום של יתרת התמורה היה על המשיב לבדוק במדויק מה הם ההוצאות שיש לשלם מקופת הכינוס. חזקה על המשיב שידע על הוצאות צפויות או קיימות בקשר למכירת דירת החייבים, ואין גם כל קושי לברר זאת אצל הרשויות הנוגעות בדבר. לאחר שהמשיב הצהיר בפני בית המשפט לענייני משפחה מהו הסכום המדויק של יתרת התמורה, ולאחר שבית המשפט לענייני משפחה פסק בעניין, ופסק הדין הפך חלוט, חל עקרון ההסתמכות על סופיות פסקי דין, והמבקש היה רשאי להסתמך על סופיות התשלום ולעשות בכספים אלה כרצונו. המבקש זכה בכספים אלו בדין ואינו צריך לפצות את המשיב שהתרשל בעבודתו. 

ב"כ המשיב משיב, כי סמכות ראש ההוצאה לפועל בהתאם לסעיף 20 (ב) לחוק ההוצאה לפועל היא לקבוע כי הכספים שולמו בטעות והמקבל חייב בהשבתו, ואין לראות בכך פסיקה הנוגדת את עקרון "מעשה בית דין". כל טענה בעניין נזקי הסתמכות ראוי שתעלה במסגרת הדיונית הנכונה. עוד טוען ב"כ המשיב, כי המבקש לא הביא כל ראיה לשימוש שעשה בכסף שהועבר לו או לנזק שנגרם לו.

13.  ב"כ המבקש טען עוד, כי ראש ההוצאה לפעול לא היה רשאי לחייב את המבקש מבלי לאפשר לו להשמיע את טיעוניו, ולחקור את המשיב בחקירה נגדית. ראש ההוצאה לפועל לא בדק את גובה הסכומים ומהותם, שתבע המשיב, ועל מי חלה החובה לשלמם, אלא קיבל את נתוני המשיב ככתבם וכלשונם. יש בכך משום פגיעה יסודית בכללי הצדק הטבעי.